על הפסנתר שניצב בסלון הבית ניצבת כוס הקידוש של סבא.
בחרתי להציב אותה בכניסת הבית, מונחת בטבעיות על הפסנתר, פתוחה למבטים בכל רגע נתון. היא לא מבדילה בין קודש לחול. היא פשוט נוכחת .
בימים הללו של חגי תשרי אני מוצאת את עצמי מתבוננת בה יותר. כוס הקידוש של סבא היא עבורי סיפור ישראלי יהודי שמחזירה אותי אל בית סבא ואל נופי ילדותי. לפניי מאה שנים בחור צעיר עזב את הבית באוקראינה ובדרך ארוכה הגיע ארצה והצטרף באופן טבעי לקבוצות חלוצים. ביחד איתם נתן את כולו לבניית הארץ שכל כך אהב.
בשנות השבעים ביליתי הרבה עם סבא. עם שמלה לבנה חגיגית הלכתי לצידו לבית הכנסת בחגי תשרי .סבא לבש תמיד חולצה לבנה צחורה ועליה פרש בהדר רב את הטלית שלו בצבעי כחול בלבן . הבטתי בו כאשר ערך קידוש בכוס הזו ולפעמים ישבתי סמוך אליו לשמוע קטעי חזנות ותפילה שלא ממש הבנתי, אבל העיקר היה להיות לצידו.
כעת כאישה בוגרת, אני מבינה שזהות יהודית היא עשייה נרכשת . במעשיו של סבא קיים השילוב בין המלאכה והאמונה שמעניקות זיקה לישראליות וליהדות שבתוכי. כוונת הלב המכבדת של סבא הייתה ועודנה עבורי בצבע לבן.
המשורר הישראלי יהודה עמיחי כותב בשירו – " פצצת הזמן היהודית" על …"אבן שחרות עליה אמן…" האבן ניצבת על שולחנו והיא עבורו סמל בולט להיסטוריה הארוכה של העם היהודי לדורותיו. היסטוריה שיש בה הרבה כאב אבל גם תקווה לעתיד של אהבה.
עכשיו בימי חגי תשרי , אני מעיפה מבט עמוק יותר בכוס הקידוש, גאה בסבא שלי החלוץ ויודעת שאני ממשיכה במלאכת רכישת הזהות הישראלית יהודית שלי.
שנה טובה וגמר חתימה טובה. אמן .
קראתי ואהבתי – " פתוח סגור פתוח" יהודה עמיחי , הוצאת שוקן, 1998
