"בעוד אני פונה
מעץ הערבה
שדה אורז אחד נשתל"
נכתב על ידי המשורר היפני בשו. בשנת 1689 יצא לסיור רגלי בשבילים הצרים של מחוזות צפון יפן.
ביקרתי בטוקיו לפני 31 שנים, הזיכרון שלי מעומעם, בעיקר מקומות תיירותיים ואקזוטיים לתייר שהגיע באמצע שנות ה 90 של המאה הקודמת. אני כן זוכרת שמאוד התפלאתי ממה שראיתי גם אז, הכול היה שונה לי , גדול ואחר מהמוכר לי. הטיול הסתיים, עזבתי את טוקיו ואת יפן. כל כך הרבה דברים עברתי לי מאז וגם ביקרתי בנקודות שונות על גבי הגלובוס.
עכשיו, אני מגיעה אליה שוב. הנה אני נכנסת בשעריה. כמו שאומר בשו בשיר, פניתי ממנה בנקודת זמן אחת ואני חוזרת אליה באחרת כדיי לגלות אותה מחדש.
אני מסתכלת היטב מחלון הרכבת, עדיין מנומנמת קלות מהטיסה הארוכה אך כבר מרגישה שהגעתי לשדה אורז חדש ורחב. כבר מהשנייה הראשונה אני מרגישה שזו לא החוויה של טוקיו ההיא.
הרכבת יוצאת מהטרמינל, אני מבחינה במחסנים גדולים בצבעים אפורים, חלקם באפור דהוי ועייף. השלטים כתובים ביפנית וגם באנגלית עם שמות של חברות שעוסקות בייבוא וייצוא. הרכבת הייעודית לעיר יוצאת לעיר הגדולה, היא יודעת לפתח מהירות וגם יודעת לבלום בנעימות בתחנות. הרבה מהנוף ממשיך להיות בצבעים אפורים והמעוצב בקווים ישירים וחותכים. ככל שאני בתוך הרכבת ומסתכלת החוצה דרך החלון התבניתי, מתגנבת אליי תחושות של הכרח ותכליתיות – לכל דבר יש כיוון ומטרה. הקווים מאוד ישרים וברורים, החלונות והדלתות . הכול ישר ותכליתי וגם הכול ארוז ביעילות ברורה.
אני מתקרבת לעיר והמראה הופך להיות יותר ויותר צפוף . אין מקום לבזבוזים של שטח או רכות או קווים עגולים בנוף העירוני. מתעצמת אצלי תחושת השהייה בתוך הרבה קווים ישרים: במבנים, בכבישים המסתעפים ובכל הרכבות החולפות במהירות זו על פניי זו.
אני עומדת לרדת בתחנה המרכזיות של טוקיו העיר הגדולה, ממתינה לשמוע את שם התחנה מפי הכרוז המנומס במערכת הכריזה. לוקחת את המזוודה , הדלתות נפתחות והנה אני יוצאת מהקרון אל רציף התחנה. כאן מתעצם בפניי הכול – הקווים הישרים בעיצוב התחנה , היעילות של המבנה, הגודש והצפיפות האנושית. וכן, כמעט הכול ממשיך להיות בצבע אפור. תכליתיות זה שם המשחק. כנראה זה לא היה ככה לפניי 31 שנים. טוקיו היא עיר הרבה יותר גדולה , כמו שדה רחב וצפוף של אורז.
קראתי ואהבתי – "טוקיו הלוך חזור" מאת יעקב רז . הוצאה לאור מודן , 2000.
