כשהייתי קטנה אהבתי לקרוא את ה- "מפוזר מכפר אז"ר". הבחור המבולבל והחביב שחי לו במציאות שובבה משלו , לא ממש מסונכרן עם המציאות סביבו. צחקתי כהוגן כל פעם מחדש על כך שנרדם בקרון שלא זז לשום מקום – העולם משתנה וחולף מסביבו, והוא בתוך הקרון … תימהוני חמוד ואהוב .
עכשיו ,אחריי הרבה שנים מאז שקראתי את הספר, אני בטוקיו. קניתי לי את הרב הקו היפני "suica" ( ראו צילום) וכמו כולם אני חורשת איתו את העיר. בנסיעות הרבות שלי אני מתבוננת בכל מי שאיתי בקרון ומוצאת את עצמי מחפשת את המפוזר, המפוזר מכפר אז"ר. האם יימצא איש יפני אחד שיש סיכוי קטן קלוש שהוא יהיה המפוזר ?
בכל קרון רכבת שורות רבות של גברים לבושים באופן זהה לחלוטין – לבן או תכלת בהיר עם מכנסיים כהים , מחזיקים תיק מסמכים, סוג של פריט מהעולם הישן. הגברים שקטים ודרוכים , מרוכזים בתוך עצם, רובם עם נייד ואוזניות. השקט מופתי. האווירה בקרון מאוד ברורה – כל אחד יודע בדיוק מהי התחנה לרדת בה. אין מצב בכלל לטעויות.
גם נשים יש בקרונות הרכבת. הן שומרות על קו אופנתי מאופק עם מעט גיוון בצבעים ובגזרות. לעיתים נמצאות בקרון בנות צעירות לבושות באופן מוחצן מאוד , בולט ומתריס. באחת הנסיעות עמדה מולי בחורה צעירה עם ציפורניים צבועות בשחור לבן ושתי צמות עד כתפיים בצבע ורוד. אני מתבוננת בה בחשאי ( כי לא נעים ולא מקובץ להסתכל ישירות ), והאמת, היא מזכירה לי מאוד את "בילבי". ( אבל זה כבר לפוסט אחר) .
בכל קרון רכבת יש רעש טכנולוגי, הכול מכוון ונאמר באופן מדויק וברור, אין מקום לטעויות בהבנה היכן הרכבת נמצאת ומהי התחנה הבאה. גם אם יעלה איש מפוזר לקרון הרכבת, הכול יוגש לו באופן מסודר. גם אם יהיה חביב תימהוני , גם אם ינמנמם לו אחריי יום עבודה קשה, קשה לי להניח שימצא עצמו בקו רכבת אחר או רחמנא ליצן בתחנה שפספס לרדת בה.
אימצתי לי את משחק החיפושים הזה לאורך כל הביקור שלי בטוקיו , בעשרות רבות של נסיעות ברכבת. באמת שחיפשתי מישהו או מישהי שיש בהם פוטנציאל להיות ה- מפוזר מכפר אז"ר.
לא מצאתי, כולל בנסיעה לשדה התעופה 😊
קראתי ואהבתי – "המפוזר מכפר אז"ר" ( על פי מהרשק) מאת לאה גולדברג, הוצאת עם עובד , 2015.
