בין הבומים מסביב מציינת לי את יום האישה הבינלאומי 2026 🌈
זוהי בדיוק שעת תחילת החזרה הגנרלית או בשם המודרני יותר – מעברים בין מונולגים.
פעם ראשונה קראתי את המחזה של איבסן בגיל 17 ופעם שנייה קראתי וביצעתי את מונולוג הסיום בגיל 57. מה השתנה ?
לקרוא את המחזה " בית הבובות" בגיל 17 כתלמידת תיכון מתבגרת זה מעט יומרני – מה יכולתי אז לקחת ממנו ? אולי איזה שובל של אפקט מרד במוסכמות חברתיות, אולי איזו מחשבה ראשונה של להיות אישה בעולם של גברים ואולי בכלל רק לקרוא, לשנן , להפנים ולדעת לכתוב תשובות טובות בבחינת הבגרות בסוף כיתה י"ב .
בגיל 57, כלומר ממש עכשיו, אני חוזרת אל המחזה, והפעם לא רק ללמוד אותו אלא גם לביצוע חי. מיהי נורה ומיהי אני ? האם אני רק מציגה את דמותה או יש שם משהו מעבר ? אני משננת שוב ושוב את המונולוג ומדייקת אותו במחוות הגוף, בטון הדיבור ובאנרגיה הנכונה לפניי העלייה לבמה החשופה.
בשעה 17.57 קראה לנו טלי שרון לתחילת חזרה גנרלית או יותר מדויק – בניית מעברים בין מונולוגים במופע סיום. אני כתלמידה בסדנת מתחילים משחק על במה עולה עם נורה לבמה – לבושה בסגנון עכשווי שקט, כמובן עם מכנסיים ונעליי עקב, איפור נוכח ואנרגיה מתפרצת. כמה צעדים ואני במרכז הבמה. אלומות אורות הבמה מסנוורות וכמעט צורבות את עור הפנים שלי, קהל הצופים מביט מתוך החושך שמולי. אני מבצעת את מונולוג הסיום , הרגעים בהם נורה חדשה : כועסת / לוקחת אחריות / מקבעת עצמאות / כואבת / חומלת / החלטית ובעיקר – אמיצה !
ירדתי מהבמה עם אנדרנלין מטורף, גאה בעצמי על חלקי במופע. כמובן שבאותו הלילה התקשיתי לישון רצוף ואחריי יום או יומיים של שגרה , חשבתי שוב על נורה ועל המחזה כולו. נורה עבורי היא הרבה יותר מדמות ערטילאית במחזה המוגדר כפורץ דרך ופמיניסטי. עבורי היא אישה נוכחת שמחייבת אותי להרגיש אותה ולהתהלך איתה בעולם הזה.
.
קראתי ואהבתי : "בית הבובות" הנריק איבסן , הוצאת "אור עם" 1983
