פורים – 1.3.2026
יש אזעקה בחוץ ואני יושבת במקלט בסופרמרקט עם אנשים וחושבת מה לכתוב. בתוך שגרת טילים פסיכית אני שומעת אמא אומרת לבן שלה בנייד : " אני אקנה לך פסטרמה ".
הרבה זמן לא אכלתי פסטרמה. אבל האמירה הזו מעלה לי זיכרון ילדות. תוך כדיי אזעקות, תוך כדיי שיגורים , תוך כדיי פיצוצים.
זיכרון ילדות של דלות, של "לא מגיע ולא צריך" של "אין כסף, זה בזבוז" . פעם בחודש מתקיימת נסיעת טקס משפחתי של קנייה מרוכזת בחנות המפעל לעופות : סבתא, סבא, אמא ואני הקטנה שנדחפת גם. נכנסים לאוטו חיפושית קטן ונוסעים. הרפתקה עבור ילדה קטנה שהנסיעה הזו היא גם סוג של חוויה . את החנות של הפסטרמה אני רואה כאשר הרכב מתקרב לאיזור תעשייה של עמק חפר. רואים את החנות מצד ימין אחריי הפנייה מהכביש הראשי. אבל לא עוצרים שם אלא ממשיכים לנסוע , פונים שמאלה ומגיעים לחנות המפעל הגדולה של העופות. הגענו. נכנסים לחנות – קודם כל הריח השומני הזה , והמבט שלי עוקב אחריי חלקי עופות המתעופפים ונשמטים על מגשים גדולים מאלומיניום. כמויות של אנשים נעים עטים מדוכן לדוכן כדיי לתפוס ישירות מידי הזבנים = מוכרים את חלקי העוף הניתזים על המגשים הגדולים. מגשי אלומיניום – משהו קר , אפור ודביק. יש במגשים האלה – כרעיים, כנפיים, שוקיים ויש גם גרונות . תמיד קודם כל צועקים ושאלים – " כמה זה לקילו?" אחריי התשובה מתחילים לתפוס ולשלוח חלקים חתוכים שקיות ניילון שקופות כאלה ובסוף לתוך עגלה מתכתית קרה שאיתה הולכים לשלם. אני הולכת אחריי המבוגרים, נשרכת איתם מדוכן לדוכן, מעמדה לעמדה ובעיקר לפי הזיכרון שלי עכשיו, לא מבינה מה בדיוק החוויה כאן ? למה היה חשוב לי לנסוע איתם כל פעם מחדש ?
זהו, סיימנו , יוצאים עם עוד זקעלא'ך , שקיות שקופות , דביקות עם ריח כזה של לחות שמנונית מעורבבת עם תחושת סיפוק וגאווה שהייתה קנייה טובה ולא יקרה ועכשיו המקרר מלא בגרונות הודו לחודש ואפשר לעשות הרבה מרק עוף.
אני בשקט מבקשת לעצור בחנות ההיא ולקנות פסטרמה. במרבית הפעמים לא עוצרים כי זה יקר ולא צריך. ואם היה כן פעם או פעמיים או שלוש שכן עוצרים זה הלם ממש – יש פער עצום בין שתי החנויות -החנות הזו היא הסופרפארם של היום – הניאון לבן מבריק, נקי ומצוחצח , המוכרת עם חלוק לבן ועליו רקום – הוד חפר.
ובעיקר אני זוכרת שלא היו שם אנשים. ובעיקר אני זוכרת שלא קנו לי בכלל. כנראה שזה כואב לי עד עכשיו .
אפשר לצאת מהמקלט – חזל"ש.
קראתי ואהבתי – "פעם הייתה פה משפחה" ליזי דורון, הוצאת כתר 2002
