לפניי שלושים שנה, עמדתי בתור בסופר בעיר קיוטו שביפן. לפניי בתור עמדה אישה שהעלתה למסוע כמה מצרכים שקנתה. היא מוציאה מגש לבן מפלסטיק מוקצף ואני נדהמת – אלה לא שניצלים פרוסים אלא זו זרוע מפותלת של תמנון , ועוד עם הפקקים צמודים לניילון הנצמד שאוטם את המגש. הייתי בשוק ובהלם !
עברו מאז מעל שלושים שנה והנה עכשיו אני פוסעת בשוק אוכל תיירותי אך אותנטי בסיאול שבקוריאה. מתיישבת לאכול באחד ממקומות האוכל הפשוטים ולא יודעת מה לעשות עם עצמי – כל הסירים כאילו זזים מעצם , הכול מבעבע ועוד הכול בשפה שאני לא מכירה. אני מצביעה על הדבר שנראה לי הכי בסיסי שיש במזנון הקטן – מעין עוגיות קטנות דחוסות של אורז ברוטב אדום. עקרונית, זה נראה לי הכי הגיוני וסביר שאצליח לאכול.
לצידי בשולחן הדלפק הארוך יושבת משפחה שממתינה בסבלנות למנות שלה. הם מקבלים שלוש צלחות עם כל מיני דברים , ובצלחת של האישה יש מקום פנוי בצלחת. אני מסתכלת וחושבת לעצמי מה יוגש לה שם בהמשך.
תוך כדיי שאני מפגינה אומץ ומנסה להכניס לפה את עוגיית האורז הדחוסה (אין מזלג, נעזרתי בקיסם) בעל הדוכן מרים מכסה של סיר גדול שנמצא לפניו. בהחזקת מלקחים גדולים הוא שולף מתוך הסיר תמנון יחסית גדול, בצבע שקוף לגמרי ומתחיל לנוע איתו מצד לצד, עובר מעל כל הסירים (כולל סיר עוגיות האורז התמימות) הוא קורא לאנשים להסתכל על התמנון, ממש משוויץ בו .
ואז..
האוקטופוס הושכב על קרש חיתוך , כולו זז ומנסה לברוח מהמלחיים האוחזות בו , המוכר לוקח סכין חדה ומתחיל לקצוץ את זרועות התמנון , וככל שהוא חותך , כך גם התמנון מקפץ… כול החתיכות הקצוצות ממשיכות לנוע כאילו כלום.
ואז..
את החתיכות שנשארו רוקדות על קרש החיתוך הוא מעביר לצלחת של האישה , למקום הריק ההוא בצלחת שלה.
בשבילי זה כבר היה יותר מדיי , הכול מסביבי רקד: הזרועות החתוכות של האוקטופוס בצלחת, הריקוד שלה עם מקלות הצ'ופסטיק לתפוס אותם, מה שנשאר מהאוקטופוס על קרש החיתוך, המוכר שממשיך לחתוך ולרקוד עם מה שנותר מהתמנון .
זה היה ריקוד אחד יותר מידיי עבורי. ריקוד מושחת.
לא נגעתי בעוגיות האורז הדחוסות. עזבתי בצעדיי ריקוד שלי .
קראתי ואהבתי – " לאכול להתפלל לאהוב" אליזבת גילברט , הוצאת כנרת זמורה דביר, 2016
