באמת? איך יודעים כמה זה מספיק ? ומה זה בכלל אומר שהשואה נמצאת בבית ? ואם השואה נמצאת בבית אז למה אני צריכה שוב לארוז את אני ועצמי ולצאת ל- שם ? מה אני אמצא שם שאני לא יכולה למצוא פה ?
עשרות פעמים הדרכתי בפולין , משלחות נוער של תיכונים בכיתות יא ו יב , קבוצות מבוגרים ופעם אחת אפילו הדרכתי קצת את התא המשפחתי DNA שלי – אבא שלי שלכאורה לא קשור, אמא שלי ב hard core קשורה , אחי הבכור שבא לראות מה זה פולין ואחי הצעיר שהצטרף גם לחקור ולהכיר.
כמו בכל טקס שחוזר על עצמו פוגשים את המדריך בשדה התעופה באמצע הלילה , כולם בשילוב היברידי של התרגשות ורצון כבר להיות שם מתוך חוסר היכולת לדעת ולהבין מה בדיוק יהיה שם.
כולם מוסרים את המזוודת. אני גם מוסרת את שלי . המזוודה שלי עמוסה בחומרים ובתוכה כל פעם נפתחת ונסגרת הרפליקה ההיא ששמעתי מביתי הבכורה בפעמים הראשונות שיצאתי להדרכה בפולין – " יש מספיק שואה בבית".
מזוודות נפתחות ונסגרות על אדמת פולין :
- התחברת או לא ? תלמיד שכל ימי המסע התעקש שהוא לא מתחבר בכלל לכלום , הכול עובר לו ממול ולא בפנים. ליד מסוע המזוודות בחזור , ניסיתי שוב… אולי בכל זאת… והוא התעקש – לא ! חלף חודש, מפגש סיכום בבית הספר , שיחת קבוצה על רשמים ושיתוף , והתלמיד אומר בקול – לא יודע איך להסביר את זה , אבל מאז שחזרתי אני מבקר כל הזמן את סבא וסבתא, דבר שלא עשיתי לפניי המסע.
- שבוע מהחיים לכל החיים – זהו ביטוי שאני אומרת אותו מספר פעמים בזמן ההכנה , כמובן שהוא ערטילאי ולא ברור ונשאר כמו איזו הנחייה תלויה באוויר. ואז, אחריי כמה שנים אני פוגשת תלמידה שהדרכתי , ככה במקרה על הדרך , ואחריי ההתרגשות של המפגש היא אומרת לי – תשמעי , אני כמעט לא זוכרת כלום באופן ממוקד, הכול מתערבב לי -שמות מקומות, סיפורים, עדויות, טקסים, בתי מלון וימים ושעות… אבל, באותה נשימה אני זוכרת את הכול.
קראתי ואהבתי – " מפלצת הזיכרון " ישי שריד , הוצאת עם עובד, 2018
