העברה בינדורית

וסטרברוק, צפון מזרח הולנד

נר שישי של חג חנוכה תשפ"ו , 2025

 בארץ הדלקתי את הנר הראשון והשני, בהולנד הדלקתי את כל השאר.

אני מכירה היטב את הצד השני של פסי הרכבת, זה הצד של אדמת פולין.

גדלתי בבית שבו היה כבוד לחגים, למסורת שקטה שמאפשרת להרגיש זהות ושייכות לעם ישראל. "מעט אור מגרש הרבה מן החושך" ואני כל הזמן בודקת את עצמי, שואלת מה התפקיד שלי בהעברה בינדורית של ההיסטוריה היהודית – גם של חג וגם של אבל.

* העברה בינדורית של טראומת השואה היא תופעה פסיכולוגית וביולוגית שבה השפעת הטראומה של שורדי השואה (דור ראשון) עוברת לילדיהם (דור שני) ונכדיהם ( דור שלישי)…

תחילת ההעברה ביום שבת , ו' חנוכה תשפ"ו , 20.12.2025 . הגענו בשעות הבוקר לוסטרברוק, נועה יואלס חברתי הטובה ואני. כל אחת מאיתנו בחיפוש אחר תשובות לשאלות של פערים במידע מסיפורים משפחתיים וגם דיבור משותף מתמשך על זהות ושייכות, שנים רבות כל כך אחריי.

2.7 ק"מ נסיעה מהמוזיאון הקטן ועד לפתח המחנה – כמובן שאין בו כלום מלבד בית המפקד שנשאר עומד כולו ושטח ענק עם סימני צריפים על האדמה (היו 100 ), מסילת רכבת שהיא בעיקרה אנדרטה ועליה ניצב קרון רכבת בודד אחד, מלפניו מסך טלוויזיה וברצף בוקעים ממנו שמות יהודיים הולנדיים שכיחים. פסעתי לצד הפסים, היו כמה אנשים סקרנים, צילמתי והצטלמתי וחשבתי לעצמי שזהו, הביקור לקראת סיום – מרגש , עוצמתי וקפוא .

המשכנו ללכת עם פסי הרכבת לכיוון היער.

עכשיו אלה שיא רגעי ההעברה – בקצה ניצב לוח שיש לבן נמוך ועליו חרות פסוק ממגילת איכה, פרק ד, פסוק י"ח – "…קרב קצנו מלאו ימינו.." המילים מחלחלות ויוצרות זיכרון עמוק . במקום הזה , שבו הדליקו נרות חנוכה בדצמבר 1941, הדלקנו נרות גם אנחנו, שתי חברות ילדות. בהיתי בנרות הדולקים במשך זמן רב, הרגשתי כיצד נוצרת פיסת זמן שקטה שמביאה קירבה ושייכות לתצלום ישן. שרתי יחד עם ברברה סטריינד את "אבינו מלכנו" שהוא כולו תפילה עמוקה של בקשה לשנה טובה ולהיאחזות בחיים טובים. עברו שם אנשים שראו אותי בוכה ומתוך סקרנות שאלו האם משהו קרה. תמיד קשה לי למצוא את המילים המתאימות לענות, הכול קרה שם והכול ממשיך לקרות.

מחנה המעבר וסטרבורק החל את דרכו כמחנה לפליטים יהודיים מגרמניה כבר ב 1939. בהמשך הפך למחנה מעבר עם סוף ידוע מראש. בכל ימי המחנה שהו בו למעלה ממאה אלף יהודים. 93 משלוחים יצאו מוסטרבוק. הרכבת האחרונה יצאה בספטמבר 1944. המחנה התנהל כמעט כמו עיר נורמלית – היו בו בית חולים , בית ספר, ספרייה, כיכר מרכזית למשחקי כדורגל ובית כנסת פעיל.

מלאך המוות לבש בגדיו בלילה בין שני לשלישי , אז הוכרזו שמותיהם של 1,000 איש – …"כל שבוע ושבוע מספר מסויים של פסקי דין מוות באותה שעה…. על כולנו זה עשה רושם כל כך מחריד , שתמיד יש לנו עוד איזו רגישות לגביי ימי שלישי, שזהו היום של פסק דין מוות ליהדות הולנד". (מתוך עדותו של יוסף מלקמן, משפט אייכמן).

ב 1983 הוקם מרכז הזיכרון למחנה ווסטרבורק. 2.7 ק"מ בנסיעת אוטובוס פנימי מהמוזיאון אל המקום, אל מה שהיה שם והינו עכשיו בחזקת נאלם.

עזבנו את המקום בשעות הצהריים וחזרנו לאמסטרדם.

קראתי ואהבתי  – " שואה שלנו " אמיר גוטפרוינד , כנרת זמורה ביתן 2000