קרנפים על קו ורשה תל אביב

בשבוע אחד פגשתי פעמיים קרנף.

היכן חששתי יותר ?

מפגש ראשון  –

גן החיות של ורשה . סיימתי להדריך בוילה של משפחת יאן ז'בינסקי, חסידי אומות עולם בזמן מלחמת העולם ה 2. אני יוצאת לסיבוב קליל ברחבי הגן. הולכת לכאן ולשם ולפתע נעצרת. מולי נמצא גן מכלאת הקרנפים. נדהמתי  –   גדר משולבת מעץ וצמחייה בגובה העיניים והוא, הקרנף, עומד ממש מולי , מרייר רוק לבן סמיך וכל הזמן אוכל ומחרבן.

בחיים לא עמדתי מול קרנף ככה קרוב  – כבד, כולו שריון של אבירים  עשוי משומן קשה ונשפך. עור יבש וגס של קפלי שומן, הגוף הכבד והגס שלו משדר חוסר אכפתיות לסביבה, כול כולו עסוק בצרכים של עצמו . איזו חוויה מטורפת, כל כך לא שגרתית ! לעמוד ככה ישירות מול קרנף, עין מול עין. מכיוון שאין חשש שהוא יצליח לצאת משם החוצה, אני מתחילה לדמיין לי איך זה ייראה אם הוא ייצא  – צרחות אימים ופחד יחליפו את קולות הילדים ומכונות הגלידה של גן החיות.

בדיוק באותו היום אני מקבלת הודעה מחברה טובה שמזמינה אותי לצפות בהצגה בסוף השבוע בתל אביב, אפילו לא שאלתי את שם ההצגה.

מפגש שני  –

אחריי שישה ימים בלבד מהפגישה הלא מתוכננת עם הקרנף ההוא, עכשיו אני בפגישה מתוכננת עם " קרנפים " על בימת תיאטרון " הקאמרי" בתל אביב. יוג'ין יונסקו כתב את המחזה בשנות החמישים אחריי המלחמה ויש לו הרבה מה להגיד. נשאבתי פנימה לתוך ההתרחשות על הבמה, הרגשתי שאני אישה אחת מתוך אנשיי העיירה הזו. ככל שהמחזה מתקדם, הפחד מתחיל לחלחל בגוף  – נכון שצריך לדמיין אותו ותחושת האיום שלו מודגשת דרך נחרות האף האימתניות והרגליים השועטות ברחובות העיירה  . האמת, זה הדביק אותי לכיסא. תחושת מועקה וכובד יותר ויותר.

כדיי לגלות איך מגיבים אנשי העיירה יש לקרוא את המחזה במלואו: " מתרגלים לזה, אתה יודע. איש אינו משתומם עוד למראה עדרי הקרנפים המתרוצצים בחוצות. האנשים סרים הצידה ושבים לאחוז את דרכם הלאה, פונים לעיסוקיהם והיה כלא היה" ( עמוד 131 הוצאת " אורעם" ) .

מאיזה קרנף לחשוש יותר ?

קראתי ואהבתי  – " קרנפים " אג'ן אונסקו בתרגום חיה ומיכאל אדם , הוצאת מרכז ישראלי לדרמה ליד בן צבי , בית הספר לאומנות והבמה והקולנוע, 1984.