אני כבר יומיים בליסבון, האמת, אחלה של עיר כי יש בה הרבה תיירים שמסתובבים . כולם באותם מקומות , עם אותם מדריכים שמגיעים במוניות לאותם מקומות הכול מוגש על מגש של כיף לתייר המשוטט. לתייר המשוטט שבטוח כמובן שרק הוא ורק הוא מגיע למקומות הללו. זה בסדר, גם אני מרגישה ככה , הולכת לפעמים עם העדר, כי יש בזה גם יתרונות. בסוף גם אני תיירת !
ביום השלישי בביקור בליסבון לקחנו מונית לרובע בלם Belém . המוני תיירים בכל הגילאים בכל המקומות : מגדל בלם המפורסם, סמל אדריכלי מרהיב שנבנה במאה ה 16 ושימש כנקודת הגנה על העיר, מנזר ז'רונימוש המפואר , יצירת מופת של אדריכלות גותית ומנואלינית , שבו קבורים מלכים וספורים פורטוגלים חשובים. כאן נמצאת גם המאפייה המקורית בה הומצא ה – פשטל דה בלם, מאפה קרם פורטוגלי אותנטי ( נרשמה אצלי התלהבות חלקית, אני גם בדרך כלל לא ממש רודפת אחריי אטרקציות קולינריות – על זה בפוסט אחר) , ראיתי תורים ארוכים בכל מקום ואמרתי לעצמי – או קיי, תיירת תיירת אבל יש גבול.
עוברים את הכביש הראשי, הרבה רוכלים שמציעים את כל מה שתיירים חושבים שהן צריכים – בקבוקי מים, בקבוקי שתייה מתוקה, ארטיקים, צעיפים, כובעים, מזכרות – את כל התיירים משכנעים שזה בדיוק מה שהם צריכים.
וכמובן שכולם מצלמים את כולם מכל זוויות, בכל מבט, מכל כיוון.
גם אני תיירת וגם מצטלמת.
המיקום – אנדרטת מגלי הארצות (Monument to the Discoveries – Padrão dos Descobrimentos)
התצורה – האנדרטה מנציחה את תקופת התגליות הפורטוגזית, עידן בו יצאו מגלי ארצות פורטוגזים למסעות ימיים ארוכים ששינו את העולם
מי חקוק באבן – דמויות מפתח כמו ואסקו דה גאמה, פרדיננד מגלן ומלכים פורטוגזים
המשמעות – סמל לגאווה הלאומית של פורטוגל ולתרומתה להיסטוריה העולמית.
והנה בצילום אני מוקפת בעיגול ירוק קטן כדיי שתזהו אותי.
ליד האנדרטה הגדולה עומדים ומצטלמים המוני תיירים, אז גם אני. קצת פרופרוציה כאן לאגו , לביקור במקום – היו כאן הרבה אנשים לפניי , אנשים אמיצים שיצאו מביתם הבטוח לכיוון הלא נודע, חלקם שילמו גם בחייהם. היו כאן הרבה סצינות של פרידה בין הורים לילדיהם, בין זוגות צעירים והיו כאן הרבה רגעים שבהם באמת ההיסטוריה נתנה דונג גדול ברעש , כאשר הספינה הרימה את העוגן ויצאה אל האוקיינוס הפתוח.
היו כאן הרבה אנשים לפניי שבאו לבכות על אובדן, להתרגש לעצם המעשה, לקנא אולי באלה שיצאו ולהתפעם מרוח האנושית.
גם בטח לא מעט עוברי אורח עברו כאן (עוד הרבה לפניי הקמת האנדרטה המרשימה) וניסו להרגיש קצת את מימד הזמן שעצר.
אז גם אני בקטן, מוקפת בעיגול ירוק כדיי להדגיש פרופורציה . זה קצת מצחיק אותי אבל זה צילום שמסביר בדיוק מה הרגשתי כאן.
קראתי ואהבתי – " מגלן" מאת סטפן צוויג, הוצאת מודן 2020
